החלטה בתיק רע"פ 6652/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: צ' סגל - שופט בכיר;  מ' דרורי - סג"נ; ו-ב' גרינברגר), בעפ"ג 48246-01-13, מיום 10.9.2013. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי, את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מ' לומפ), בת"פ 2535-10-10, מיום 13.12.2012.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, הנזכר לעיל. בהחלטתי מיום 6.10.2013, דחיתי בקשה זו, מהטעמים המפורטים בה.

רקע והליכים קודמים

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, אשר ייחס לו עבירה שעניינה מעשה מגונה באדם ללא הסכמתו, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           מכתב האישום עולה, כי ביום 8.6.2009, בשעה 19:30 או בסמוך לכך, באוטובוס בקו 486 של חברת אגד, בדרכו מים המלח לכיוון ירושלים, נגע המבקש באמצעות רגלו ברגלה של ר' (להלן:המתלוננת), שבאותה עת ישנה. כתוצאה מהמגע המתואר, התעוררה המתלוננת, התבוננה במבקש, אך לא הבינה את שהתרחש, ולכן חזרה לישון. מקץ מספר דקות, קם המבקש ממקום מושבו, התקרב למתלוננת, ונגע באיבר מינה. המתלוננת התעוררה בבעתה, אך, שוב, לא תפשה את שאירע, ולפיכך שבה לישון. מיד לאחר זאת, שב המבקש ונגע במתלוננת פעם נוספת, הפעם בישבנה, ועשה כן, בניגוד לרצונה. המתלוננת התעוררה, וכשהבחינה כי המבקש נוגע בישבנה, היא "צעקה בקול אל עבר [המבקש] 'תתרחק ממני'" וסרה ממושבה.

           בנוסף לאירועים אלו, נגע המבקש, באמצעות רגלו, במהלך אותה נסיעה, בנוסעת נוספת (להלן: ל').

3.               ביום 18.3.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה, שיוחסה לו בכתב האישום. בית משפט השלום, נתן אמון רב בעדותה של המתלוננת, אשר "נזהרה בדבריה, תיארה את פרטי ההתרחשות כהווייתם [...] דייקה בפרטים ולא העצימה את הפגיעה בה או הוסיפה פרטים שאינם ידועים לה". עוד נמצאו חיזוקים לעדותה של המתלוננת בדמות: עדותה של ל'; מצבה הנפשי של המתלוננת, והיותה "נסערת ובוכייה" בעקבות קרות האירוע; וכן, צעקתה, "הוא נוגע בי", מיד כאשר הבינה את המתרחש. בנוסף, נקבע, כי, ככל שהתגלעו סתירות בין עדותה של המתלוננת, לבין גרסתה בעת מתן הודעתה במשטרה, הרי שמדובר בפערים מינוריים, אשר אין בהם "כדי לערער את אמינותה של המתלוננת". מנגד, בית משפט השלום, לא נתן אמון בעדותו של המבקש, ואף נמצא, כי יש בדבריו כדי לחזק את גירסתה של המתלוננת, כאשר במהלך עדותו, ניסה המבקש לטעון כנגד צורת לבושה של המתלוננת ואופן ישיבתה באוטובוס בזמן הנסיעה, דבר האומר דרשני.

4.             ביום 13.12.2012, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום, במסגרתו הושתו על המבקש העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל; ו-6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש עבירת מין, במשך שנתיים, מיום מתן גזר הדין. בנוסף, הוטל על המבקש לשלם למתלוננת ול-ל' פיצויים, בסכום של 6,000 ש"ח  ו-1,000 ש"ח, בהתאמה. 

5.             המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, על חומרת העונש שנגזר עליו על-ידי בית משפט השלום, ועל עניין זה בלבד. ביום 10.9.2013, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, וקבע, כי המבקש יחל לרצות את עונש המאסר, אשר הושת עליו, ביום 1.10.2013. יצוין, כי בית המשפט המחוזי פתח את פסק דינו במילים אלה: "ב"כ המערער, כדרכו, עשה כל אשר ניתן למען מרשו ולא הותיר אבן של הפכה".

6.             ביום 29.9.2013, הגיש המבקש, בעצמו, בקשה לעיכוב ביצוע העונש, "למשך 30 יום או עד החלטה אחרת לפי המאוחר" , והבקשה נקבעה לדיון בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) ליום 30.9.2013. במסגרת הבקשה והדיון בה, העלה המבקש, טענות מטענות שונות בנוגע להתנהלותו של עורך דינו במהלך הדיון בערעור, ובין היתר, טען המבקש: כי בדיון בבית המשפט המחוזי, הורה לו בא-כוחו ש"לא לדבר"; כי הוא לא שותף "בתהליך הדיון"; כי לא הועברו לעיונו חומרי חקירה   שונים; כי לא הובהרה לו חומרת מצבו; וכי לא הוסברה לו מטרת עריכתו של תסקיר המבחן וגם לא תכליתה של הערכת המסוכנות. לפיכך, טעה המבקש, לטענתו, בהתנהלותו אל מול הגורמים הרלבנטיים, ואף הנחה את אשתו, בשגגה, שלא לשתף עמם פעולה. המבקש הוסיף וטען, כי העבירה מושא כתב האישום, הינה העבירה הראשונה שביצע בימי חייו, וכי מדובר במעידה חד-פעמית. בנוסף לכך, הביע המבקש חרטה על מעשיו וביקש לקחת עליהם אחריות. כמו-כן, טען המבקש, כי נקבע לו תור לוועדה רפואית (מסמכים התומכים בטענה זו צורפו לבקשה), לשם בחינת זכאותו לגמלת נכות, מטעם המוסד לביטוח לאומי, ליום 10.10.2013. בסיכום דבריו, עתר המבקש להמיר את עונש המאסר לריצוי בפועל, אשר נגזר עליו, לעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות.

           בהחלטתו, סקר בית המשפט המחוזי בהרחבה את טענותיו של המבקש. צוין בהחלטה, כי בהליך הערעור, הלך בית המשפט המחוזי כברת דרך ארוכה, לקראת המבקש, עת הופנה, פעם נוספת, אל הממונה על עבודות שירות, ואל שירות המבחן, אך, גם הפעם, הייתה התרשמותם של גורמים אלו שלילית. עוד צוין, כי חלפו כ-10 חודשים, ממועד מתן גזר הדין בערכאה קמא, עד למתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, וכדי לאפשר למבקש להתארגן, הורה בית המשפט המחוזי, על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד ליום 1.10.2013. בנסיבות אלו, לא נמצא, כי יש מקום להיעתר לבקשה, אך, לפנים משורת הדין, הורה בית המשפט המחוזי, על עיכוב ביצוע נוסף של העונש עד ליום 6.10.2013, בשעה 10:00.

7.                 ביום 3.10.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו החדש, עו"ד חיים ארבל, בקשה לבית המשפט המחוזי, לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצוע גזר הדין. בבקשה נטען, כי בא-כוחו הקודם של המבקש, לא מילא אחר הוראותיו של מרשו, ולמרות הנחיותיו של הלה - לפיהן היה עליו להגיש הודעת ערעור, אשר תקיף, הן את הכרעת הדין, והן את גזר הדין - הרי שבפועל הוגש ערעור לעניין חומרת העונש בלבד. בהמשך לכך, נטען, כי במהלך הדיון בערעור, ניסה המבקש להתריע בפני בית המשפט המחוזי על המחדל המתואר, אך הוא הושתק על-ידי בא-כוחו הקודם, ולפיכך נבצר ממנו הדבר. עוד נטען, בהקשר זה, כי המבקש הינו אדם פשוט, שאינו מתמצא בהליכי משפט, ואשר עקב מחדלו של בא-כוחו הקודם, הוא נמנע מלהעלות את מלוא טענותיו, בנוגע להכרעת הדין, ועניין זה פוגע בזכות הטיעון החוקתית הנתונה לו. על-כן, נטען, כי על בית המשפט המחוזי, לבטל את פסק הדין שניתן בערעור, מכוח סמכותו הטבועה, ולהורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר.

           עוד באותו יום, 3.10.2013, ניתנה החלטה בבקשה, במסגרתה ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' סגל), כי המועד להתייצבותו של המבקש לריצוי עונשו חלף, "על כל המשתמע מכך", ולפיכך נדחתה הבקשה לעיכוב הביצוע. לגופה של הבקשה, נקבע, כי בקשות מעין אלו (בקשה לעיכוב ביצוע ולביטול פסק דין) מחייבות, הן את קבלת תגובת המדינה, והן את קבלת תגובתו של בא-כוחו הקודם של המבקש, ונקבע כי תגובות אלו תוגשנה, עד ליום 7.10.2013. למעלה מן הנדרש, הביע בית המשפט המחוזי ספק, באשר לסמכותו לבטל פסק דין, אשר נחתם על-ידו "לפני למעלה מחודש ימים".

8.             ביום 6.10.2013, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי הודעת הבהרה בנוגע להחלטה, הנזכרת לעיל, בה נטען, כי, לאור ההחלטה על עיכוב ביצוע העונש, מיום 30.9.2013, טעה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, משסבר, כי חלף המועד להתייצבותו של המבקש, לריצוי עונש המאסר שהושת עליו. לפיכך, עתר המבקש להיענות לבקשתו. עוד נטען, בהתבסס על סעיף 127 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), כי היה על בית המשפט המחוזי לדון בבקשה במעמד הצדדים. לבסוף, נטען, כי לנוכח בהילותה של הבקשה, לא היתה שהות לקבל את תגובתה של המדינה, אך צוין, כי עותק מהבקשה נשלח לעיונה.

           בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט  צ' סגל), מאותו יום, נדחתה הבקשה, "הן לגופה והן בשל אי קבלת תגובת הפרקליטות, כמתחייב". בנוסף לכך, הביע בית המשפט השתוממות לנוכח התנהלותו של בא-כוחו הנוכחי של המבקש, אשר לא ציין בבקשתו, מיום 3.10.2013, כי בית המשפט המחוזי נעתר, זה לא מכבר, בהחלטתו מיום 30.9.2013, לבקשת עיכוב הביצוע אשר הגיש המבקש, וביצוע העונש עוכב עד ליום 6.10.2013.

הבקשה

9.             ביום 6.10.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו הנוכחי, עו"ד חיים ארבל, את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. לטענתו של עו"ד ארבל, הבקשה עוסקת בשלושה עניינים מהותיים, ואלה הם: "האם בית המשפט רשאי לבטל את פסק דינו לצורך מניעת עיוות דין של ממש" - ובהקשר זה נטען, כי יש לקבל את הבקשה כדי למנוע עיוות דין למבקש; "האם בית המשפט רשאי ליתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע ללא דיון במעמד הצדדים"; וכן הועלה נושא, שזכה לכותרת, "אי הבנת מהות תסקיר".

           הבקשה מתמקדת, בעיקרו של דבר, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 6.10.2013, אשר בגדרה נדחו הבקשה לעיכוב ביצוע נוסף, של עונש המאסר, אשר הושת על המבקש, והבקשה לביטול פסק הדין שניתן בערעור. בהקשר זה, ציין בא-כוחו של המבקש, כי סמכותו של בית המשפט לבטל פסק דין, מקורה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שעניינו "סמכות כללית לתת סעד" וכי במקרה בו מדובר בעיוות דין, יש להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה, ולא לעשות שימוש בטענה זו, כעילה למשפט חוזר. עוד נטען, לעניין זה, כי שגה בית המשפט המחוזי, בהחלטתו שלא לקיים את הדיון בבקשה בנוכחות הצדדים, כהוראת סעיף 127 לחוק סדר הדין הפלילי, ועקב כך, יש להעניק למבקש רשות ערעור. יצוין, כבר עתה, כי סעיף 127 לחוק סדר הדין הפלילי עוסק ב"נוכחות מורשים של תאגיד" ואינו נוגע לענייננו, ואם הכוונה לסעיף 126 לאותו החוק, הרי שסעיף זה דן בנוכחות הנאשם בהליך הפלילי עצמו.

           בנוסף לדברים האלו, חזר המבקש על טענותיו נגד בא כוחו הקודם, כפי שפורט לעיל, והוסיף, כי השתלשלות האירועים בתיק זה, גרמה לפגיעה בזכות הטיעון שלו, ואף בגין כך, יש להעניק לו רשות ערעור.